כעסתי. טעיתי.

אמא. חלפו כבר חודשיים מאז הלכת לעולם שאולי טוב יותר. אני פה לבד. כואבת, כועסת. מודה על המקום שאיפשר לי [במקריות מיוחדת..] לכתוב לך. כך באמצע השבת. משהו שרק את ואני ידענו . חשנו ובכל זאת…אולי טעיתי. נפגעת לפני מעל לשנה בתאונת דרכים נוראית. הפכת לפי הגדרת הרופאים ל- צמח.

בתרגום יותר רפואי -המחשב נמחק. הבטתי בך. ראיתי את עיניך לעיתים פקוחות ובוהות דרכי. לעיתים חודרות עמוק אלי. כאילו ביקשת לדעת – למה. מה קרה לי? מאדם הכי עצמאי ומלאת חיות הפכת לאדם אחר. למי שהכירך בחר לא להגיע ולבקר. לא זיהה. הכל השתנה. המראה הכללי היה מפלצתי. ואני באתי. עמדתי למראשותיך. בכיתי. ניגבתי את דמעתך [זה היה אינסטינקט אמרה האחות..] ואת שלי שהיה קורע מהלב. וביקשתי סימן של הבנה.

אולי… לעיתים הזזת את כף רגלך. [אמרו לי זה אנסטינקט]. אבל כששאלתי אותך בקול וביקשתי שתניעי קלות את הרגל. ברגע מסוים של הארה אני יודעת שעשית כך.[ והם טענו שזה- אינסטינקט.] ואולי. ואולי הם צדקו. ואני טעיתי. ואני כעסתי. ולא רציתי לחלוק את התחושה עם האחים שלי כי חששתי. הייתי הבכורה והמבינה הכל. ובכל זאת.. ועברה שנה ובחרת למות באותו יום שחגגתי את יום הולדתי. בבוקר עוד ביקרתי אותך לשעה קלה. הרופא שעמד לצידי ושידע שזהו יום הולדתי חיבק אותי ולא אמר דבר.

שעה קלה לאחר שובי הביתה צלצל הטלפון. והרופא ששעה קודם תמך וסעד אותי ביום כל כך קשה, דיבר …ואני רק שאלתי מה. רק הגעתי משם. לרגע חשבתי שהוא שכח לאמר לי דבר מה. אבל. הוא בחר במילים בכל כך רגישות ואמפתיה. "לא יהיה לך יום הולדת נחמד היום…" ואני לא רציתי להבין. ושאלתי . למה? והוא אמר – אמא נפטרה לפני חצי שעה. והכל קרס. נפערה תהום שלעולם לא תסגר. בחרת להמתין לבוקר. לביקור שלי. ראיתי אותך לראשונה רגועה. ישנה על הצד. ובלבי אמרתי . אה.

היום שקט…ופניתי לאחור והלכתי לדרכי. מי חשב שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך. אבל אני יודעת שלרגע לא היית בוחרת להשאר ולהראות כפי שנראת . במצבך. משהו מפלצתי. ולו רק למען הכבוד בחרתי להשאירך צמוד אלי ולא אפשרתי לרבים ששאלו וביקשו לבקרך. לא רציתי שיראו אותך ברגעים שפלים ושל איבוד צלם אדם. את האשה ששרדת את השואה. עם השער הבלונדיני. ענודת התכשיטים. יפיפיה בכל קנה מידה. קטנה וככה גדולה. אהבתי אותך אמא. מאד. אני כל כך חסרה אותך. לעולם.

2 thoughts on “כעסתי. טעיתי.

  1. צריך להמשיך הלאה
    וואו, כל כך מרגש וכואב. מה לעשות לפעמים החיים קצת אכזריים אך מלמדים אותנו להתחשל, להיות חזקים ולהמשיך הלאה. בהצלחה ושלא תדעי עוד צער רותי מהרצליה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.