יסמין

אני לא מבינה. לא מבינה למה יש כאלה שהאף שלהם תקוע על איזה ענן. שחושבים שהם יודעים הכול על כולם. שמשפילים אחר ואז מרגישים טוב עם עצמם. לא מבינה.. למה אני מייחסת לך יותר מידי חשיבות שאתה לא מייחס לי בכלל..? לא מבינה למה יום אחד אתה טוב איתי ויום אחר אתה הכי רע בעולם. למה אני צריכה לחיות בעולם של שקרים כאלה. למה אני מוקפת בכל מיני אנשים שרק אוהבים לרכל כל היום. שונאת את הריח הזה של כל התפוחים הרקובים סביבי.. בסוף אני גם אתרקב איתם. ואני לא רוצה.. לא רוצה. אני שונאת את זה שכשאני שמחה מסתכלים עליי בעין של ´´מה את רוצה?´´ – זה לא אכפת לי.. אבל ברגע כמו עכשיו (רגיש עד דמעות ועצבות לא ברורה) שאני נזכרת בשטויות האלה זה מרתיח אותי.. נמאס לי- להסתכל עליך ואתה לא רואה אותי. נמאס לי- לראות אותך לא מסתכל עליי. נמאס לי- לשמוע אותך לא מקשיב לי. נמאס לי- לדבר.. אל הקיר. נמאס לי להיות מוקפת בקירות דמויי אנשים. אנשים– כל כך לא אנושיים.. אז מאיפה המילה אנשים בכלל? ותלונות.. כמה תלונות. בלי סוף. זה לא יגמר אם לא תתפשר.. ובכל זאת.. אני אוהבת.. אוהבת ליסוע באוטובוס ולשמוע מוזיקה. לשבת ליד החלון ולהרגיש מלכת העולם רק בגלל שאני מקשיבה למוזיקה.. שנותנת כוח. להסתכל על הציפורים שעפות באופק. להביט בפועלים זרים שחורים יפים כאלה שבונים לנו את הארץ היפה- ארץ זבת חלב ודבש. להסתכל על מישהי בהיריון שעולה לאוטובוס ומחזיקה ביד אחד סל וביד השני את הבן שלה הקטן.. לראות חיילים שנרדמים באוטובוס כי ערב לפני הם עבדו או סתם בילו עד שעה מאוחרת. לראות דתי עם ראש מורכן שיש בו המון ידע וחוכמה אבל כולם חושבים שהם מבינים פי 3 ממנו.. אני אוהבת את העבודה שלי.. שמלאה באנשים מיוחדים במינם.. שכל כך הרבה למדתי מהם. מכל אחד ואחד.. אני אוהבת תחיים האלה. אוהבת תעולם. אוהבת את אלוקים. את אבא שלי שמסביר לי על כל דבר שעבר ועדיין עובר כמו סיפור אגדה.. אוהבת את החופש שבדימיון שלי. אוהבת לקרוא ספרים יפים שקולעים לפעמים למחשבה שלי ומוכיחים לי שמחשבות האדם לא רחוקות כל כך זה מזה. אוהבת אותו. קיצר.. ביי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.