הרצאות וסדנאות סליחה
הוספת סליחה   |   סדנת סליחה   |   כתבות ומאמרים   |   אסטרולוגיה   |   חלומות  |   קבלה   |    תא וידויים   |  יום כיפור  |  פקס לכותל   |   סליחה טלפונית 
RSS
English  |  נגיעות לחיים רגועים יותר  |  סדנאות לחיים רגועים |  סיור סליחות |  צור קשר  |  הוסיפו למועדפים
סדנת סליחה

לסלוח לשחרר ולהמשיך הלאה על נוסחת הסליחה ב 3 שלבים
למידע נוסף>>
הדרך אל האושר
מהי סליחה  
  איך סולחים?  
  הצורך בבקשת סליחה  
התנצלות  
כעס  
שלווה  
חנינה  
לקחת אחריות  
סליחה בתקשורת  
דרכי פיוס  
למאמרים נוספים  
סליחות אחרונות
סליחה ותודה לאמא
תודה ..תודה...תודה...תודה...
סליחה מתולוגית ששינתה את פני ההסטורייה
סליחה שגרתי בקרית חיים
סליחה לעצמי
סליחה אני סולח לאבא של אישתי
אצלי גם חמותי ולשעבר וגם אמא
כבר 10שנים שהם לא מדברים
סליחה המורה
למדינה
אבא שבשמים היקר לי מכל
אבא סליחה..
אחים יקרים שלי, עם ישראל אבא אוהב אותנו!
לנסיך סליחה אהוב שאהבתי אותך במשך שנים
סליחה
סליחה לה´ ולעצמי
סליחה לעצמי
 

קבלה וסליחה
חוכמת הקבלה נותנת לנו את הכלים להפוך כל כאוס להגשמה עצמית. למצוא את הטוב ברע. מועקה בלב, רצון לשלווה ופיוס דורשות תיקון. אחד התיקונים בקבלה הוא להבין ולהודות שעשיתי משהו לא בסדר. שפגעתי במישהו. להבין למה , את המשמעות את שורש הבעייה ואז לתקן ולבקש סליחה.

לחצו כאן להמשך...


סליחה ותודה
"סליחה ותודה-מלים שהכול יודעים פישרן
ועם זאת- לא יסולא בפז ערכן
ערכן
הן מביאות תחושת הקלה, אהבת אדם וסיפוק
הן לאומר והן לנאמר ללא צורך בנימוק
וככל שנרבה השימוש במלים סליחה ותודה
כן יגרעו כעס ואלימות ותרבה האהדה. "

 

סיפורי סליחה

יום הכיפורים

מאת: חובב חת

לצום או לא לצום? זו לכאורה היתה השאלה שיוני שאל את עצמו בכל יום כיפור אחרי שעבר את גיל 15 והצום חדל להיות אתגר. בכל אחת מהפעמים למעט פעם אחת כשהרגיש אשם במיוחד התשובה היתה זהה. הוא היה עצלן מדי ורעב מדי והיה לו גם תירוץ אידיאולוגי - זה מגוחך שיום אחד בלי אוכל אמור לתת לו הרגשה שהוא בן אדם טוב יותר, הרי זה ממש כמו אותם קתולים שהולכים להתוודות אצל הכומר ומייד לאחר מכן חטאיהם היו כלֹא היו. לאחר ששאלת הצום נפתרה נותרה השאלה היותר מעשית - היכן יעביר את יום הכיפורים, והשנה זו היתה שאלה סבוכה במיוחד משום שהיתה כרוכה בשאלה אחרת, מהותית יותר בחייו של יוני - מה יהיה עם דורית.
יוני ודורית נפגשו כמעט שנה לפני כן - זה היה שידוך של חברו הטוב גלי, מה שהוסיף עוד אי נעימות לאפשרות שהם ייפרדו, למרות שזה כמובן לא היה שיקול מרכזי בעניין. כבר בפגישה הראשונה יוני ידע שהוא נורא נמשך אל דורית, אבל בטוח שהיחסים ביניהם יסתיימו בעתיד הלא מאוד רחוק. דורית היתה בחורה גדולה ומלאה, לא מהסוג שבדרך כלל משך את יוני. אבל היתה בה נשיות מדהימה, חזה ענק ויפה, אגן ירכיים רחב, שמאחוריו תחת עגול וגדול הרבה יותר מהמידות המקובלות, ובפעם הראשונה שהיא חיבקה אותו, נפלטה מיוני יבבת התרגשות בלתי רצונית שהפתיעה אותו והביכה אותו עד מאוד. לאחר שיחת הטלפון הראשונה שהיתה סטנדרטית בהחלט, הם קבעו שהם ייפגשו בפינה המערבית של כיכר המדינה ליד מקום מגוריו ברחוב ז'בוטינסקי וילכו לשבת באחד מבתי הקפה בסביבה. זה היה אמצע אוקטובר ובניגוד גמור לתחזית, לקראת השעה הייעודה החל לרדת גשם זלעפות ויוני ציפה לקבל בכל רגע טלפון שיבטל או ידחה את הפגישה. הוא ניסה להשיג אותה בטלפון וגם ירד לחפש אותה קצת אחרי תשע בערב, ונס על נפשו מפני השיטפון כשגילה שהיא לא שם. בערך חצי שעה אחרי כן האינטרקום זימזם ודורית אמרה שהיא רוצה לעלות. היא נכנסה רטובה ומתעטשת, ממש חולה ויוני התנצל והכין לה תה חם וגם הציע לה להתרחץ ולהתעטף בחלוק שלו, כשהוא מדגיש שלא מדובר בהצעה מגונה משום סוג שהוא. עד לרגע שבו דורית יצאה מהמקלחת, שרר ביניהם קצר מוחלט בתקשורת.
"את רוצה עוד כוס תה?" הוא שאל ולא היה בטוח אם הוא מנסה להפגין נדיבות או להפיג את המבוכה שהיה שרוי בה.
"אני חושבת שהיה לי מספיק מהגשם הזה." היא אמרה כאילו ששמלה ספוגת מי גשם וכוס תה חם הם שני מוצרים תחליפיים. רק אחרי זה עלה בדעתו שגם הוא וגם היא היו שרויים במתח מיני גדול שהקשה עליהם את מלאכת הניסוח והשיחה, ושיכול להיות שגם הוא אמר כל מיני שטויות שהוא בכלל לא זוכר.
כשדורית יצאה מהמקלחת יוני נתן את תשומת ליבו לעובדה שהוא מאוד נמשך אליה. כשהיא רק נכנסה היתה מבוכה והחזות החולה משהו אולי גם עזרה לו להדחיק את העובדה הזו. היא יצאה מאוששת יותר והחלוק שלו שהיא הניחה עליה ברישול מסוים חשף טפח מהחזה השופע והיה נדמה לו שאוטוטו ייפרם מעליה החלוק והיא תעמוד מולו עירומה לגמרי.
"את בטוחה שזה בסדר החלוק? לא התכוונתי להביך אותך." הוא אמר במבוכה גדולה. ההמשך היה בנאלי במידה שלא תיאמן. לאחר עוד כמה חילופי משפטים סתורים, דורית התיישבה על המיטה שלו ואמרה שקצת תפוס לה הצוואר ושהיא לא היתה מתנגדת למסאז'. יוני נענה להזמנה והחל ללוש לה את הצוואר והשכמות באופן שנראה לו מגושם לגמרי בעיקר כי היה לו קצת קשה להתרכז במלאכה - הצד הפנימי של הירכיים החלקות ביצבץ מתוך החלוק ונראה היה לו שאחיזתו של החלוק בחזה הדשן מתרופפת ויוני היה טרוד בעיקר בלהרחיק את הזין שלו שנמתח בתוך מכנסיו מהגב שלה. דורית התחילה להוציא קולות מתפנקים ויוני נורא התרגש כי כבר חודש שהוא לא שכב עם אשה והוא היה פתאום בטוח שבאופן בלתי צפוי לגמרי הערב החורפי והמרגיז הזה מזמן לו סקס. כמובן שהוא לא העלה בדעתו שבעוד שנה הוא ודורית כבר מזמן יהיו חברים ושהוא יתלבט בשאלה האם הוא רוצה להתחתן איתה או להיפרד.
כשיוני היה בטוח שהיא פשוט רוצה אותו, הוא הרהיב עוז והחליק את היד שלו בהתרגשות מתחת לחלוק על השד ודורית הביטה בו בחיוך יענו מופתע כאילו שהיא לא בדיוק ראתה את זה בא. אחרי זה היא פתחה את החלוק וחשפה את שדיה היפהפיים וביטנה וערוותה ואת ירכיה הדשנות ורגליה השמנמנות. יוני שרכן לפני כן מאחוריה החליק עליה ונשכב עליה בטן אל בטן כשהראש שלו בין שני שדיה. היא פשטה ממנו את החולצה והעבירה את אצבעותיה לאורך עמוד השידרה שלו ואז יוני הוציא את היבבה הזו שכל כך הפתיעה אותו.
בפגישה השנייה שלהם הם הלכו לסרט Catch me if you can עם ליאונרדו די קפריו. יוני נהנה מהסרט והוא מאוד הופתע כשאחרי אולי רבע שעה דורית הודיעה לו שהיא הולכת לישון והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. זה הרגיז אותו, גם כי זה נראה לו מעשה לא אינטליגנטי ולא יאה, וגם כי נראה היה לו שיש כאן הפגנת אינטימיות שעדיין לא היתה ביניהם למרות שהם כבר החליפו נוזלי גוף מכל הסוגים ובכל הכיוונים. במיוחד הפריע לו החופש שנטלה לה מבלי לתהות אם זה מתאים לו בכלל. בהתחלה הראש שלה היה מונח על הכתף שלו כחפץ זר ובלתי רצוי והוא בכלל לא נגע בו, אבל לאחר מכן הוא התרכך, כרך את זרועו סביבה והסתגל למצב החדש. אחרי הסרט הם הלכו ברגל אליו הביתה ודורית נעמדה מול חלון ראווה של חנות מזכרות ופיצ'פקעס והתחילה להתלהב והיא אמרה שזה מראה ממש מלבב עם שתי ב' לא דגושות ובכך היא חטאה חטא פרובינציאלי כפול - גם שימוש במליצה במקום שלא נראה ליוני מתאים וגם שיבוש המלה, דבר שתמיד נראה ליוני כהוכחה האולטימטיבית לטמטום. כל הדרך חזרה הוא העביר בראשו נוסחים שונים של מה שיגיד לה כשיגיעו אליו - שזה לא בדיוק זה והם לא ממש מתאימים למרות שהוא ישמח להיות איתה בקשר כשבעצם הוא נורא קיווה שהיא תסכים להמשיך להזדיין איתו, כי כבר מזמן ואולי בכלל הוא לא זכר שמישהי גרמה לו עונג שכזה. אבל משום מה הוא לא אמר לה כלום, אולי בגלל שחצי דקה אחרי שהם נכנסו אליו לדירה, הם כבר היו שניהם ללא בגדים מלקקים אחד את השני. במשך כל החודש הראשון של היחסים שלהם, בכל אחת מהפגישות הוא הרגיש שהיא מביכה אותו ושהגיע הזמן להבהיר לה את חוסר רצינותו בקשר אליה. אולי חצי מהפגישות הוא הקדיש למחשבות מתייסרות על מה יגיד לה וכמה זה יפגע בה, כי הוא כבר התחיל לחבב אותה מאוד והוא חשב שכל פגישה נוספת רק מגבירה את הייסורים של שניהם. באף אחת מהפעמים הוא לא אמר לה שום דבר, ואחרי חודש הוא גילה שבעצם טוב לו איתה וגם היחסים הכפולים שהחלו להתפתח עם גלי ומלי המשדכים היו מאוד נוחים ונעימים. דורית גילתה ליוני עולמות חדשים שהוא לא הכיר וכעבור זמן מה איתה הוא החליט שעד שפגש אותה הוא היה בן אדם קצת מרובע שלא ממש הכיר את תענוגות החיים. יוני למד ממנה לעשן גראס, הם היו הולכים ביחד למועדונים, רוקדים ושותים, הולכים לטייל בסופי שבוע (דבר שיוני כמעט ולא היה עושה למרות שהיה מדבר על כך רבות באופן תאורטי) והיא גם מאוד הרחיבה את ידיעותיו בתחום הסקס לסוגיו. לעיתים כשהסתכל על חייו לפני דורית, יוני תהה מה לעזאזל הוא עשה עם הזמן שלו - רק עבודה, קריאה ומחשב, פעילויות שהוא עדיין מאוד אהב, אבל כמה אפשר? ובכל זאת יוני לא הרגיש שלם עם מערכת היחסים הזו, בעיקר כי הוא פחד שדורית לא מספיק אינטליגנטית בשבילו. היא המשיכה להביך אותו בציבור עם שיבושי מילים, במיוחד מילים לועזיות, ועם כל מיני שטויות שהיא אמרה וגרמו לו להאדים מבושה. בפעם הראשונה שהוא הביא אותה להורים שלו היא אמרה לאבא שלו: "אה, אז אתה צריך לדעת, אני מזל מאזניים ויוני מזל גדי, זה מסתדר?" אחרי שאבא סיפר לה שהוא למד אסטרופיזיקה ומתמחה בקוסמולוגיה. איכשהו האסטרו והלוגיה התחברו להם ויוני לא ידע איפה לקבור את עצמו. אבא שלו דווקא היה יותר סלחן והוא נתן לה הרצאה ארוכה על מה זו אסטרופיזיקה ולמה אסור לערבב אותה בשום צורה שהיא עם אסטרולוגיה. גם גלי אמר לו אחרי זה שהידיעות הקלושות בפיזיקה לא מונעות מדורית להיות עובדת סוציאלית מצוינת ובן אדם נפלא והוא הסכים, אבל זה הציק לו ובמשך אולי שלושה חודשים אחרי זה הוא המציא כל מיני תירוצים כדי לא להביא אותה לארוחות אצל ההורים שלו. אבל למרות כל הספקות, הם נשארו ביחד. דורית היתה אומרת לו לפעמים שהוא צריך לצאת קצת מהלחץ וללמוד ליהנות - זה קצת עיצבן אותו, אבל הוא ראה בזה תירוץ מצוין להמשיך את מערכת היחסים למרות הספקות ולא לדאוג מה יהיה.
וכך, למרות הכול יוני מצא את עצמו הולך לדורית (היא כל הזמן לחצה שהוא יעבור אליה והוא דחה את זה בכל מיני תירוצים) לקראת כניסת יום כיפור עם שקית מלאה בקלטות וידיאו וכמה סלטים מהמעדנייה שהוחבאו בתוך מגבת גדולה.
בערך שעתיים אחרי שהתחיל הצום הם אכלו ארוחה דשנה ומשביעה. לאחר מכן הם צפו בסרט בירדי עם ניקולס קייג' הצעיר ובשעה עשר בערב, הגיע הזמן לפעילות הכי יום כיפורית שיש - שיטוט ברחובות ההומים, בעיקר באמצע הכביש. הם הלכו יד ביד, יצאו לדרך נמיר שהיתה מלאה בהולכי רגל ובאופניים. היה משהו כל כך מרגיע באווירת יום כיפור החילונית הזו. הם חצו את גשר ההלכה והלכו לאורך רחוב ביאליק ברמת גן בינות לנחילי האנשים שגדשו את הכביש (כאן כבר היו הרבה יותר דתיים) ובפינת אבא הילל היתה התקבצות המונית של אנשים.
"מעניין למה יש כל כך הרבה אנשים דווקא בצומת הזה."
"סתם, לא יודעת למה."
"זה נראה קצת כמו איזה בית כנסת פתוח."
"זה מצחיק שיש כל כך הרבה אנשים שמחים ברחוב דווקא ביום כיפור, לא? זה כמעט כמו חתונה. בחתונה שלנו הלוואי שיהיו כל כך הרבה אנשים שמחים."
יוני לא היה בטוח איך להגיב על ההצהרה המפתיעה שמאוד הלחיצה אותו. הוא היה בן 27 ודורית בת 24 בסך הכול ועד עכשיו היה נדמה לו שהוא הצליח להתחמק מדיונים על עתיד היחסים ביניהם - בעצם הוא ניהל הרבה מאוד דיונים כאלה, אבל רק עם עצמו והנה היא מספרת לו באופן דרך אגבי שכזה שהיא רוצה להתחתן. הוא שקל לומר משהו נייטרלי כמו 'טוב', או 'אהה', אחר כך חשב לשנות את הנושא ולהסב את תשומת ליבה לאשה שמנה במידה מזעזעת שעברה לידם. בסוף הוא הימהמם משהו לא ברור.
"מה אתה אומר?"
"לא, כלומר כלום."
"התחלת להגיד משהו."
"אני לא יודע."
"מה אתה לא יודע?"
"איכשהו, אני לא יודע אם נתחתן." אופס, מה הוא אמר? זה היה רעיון טוב להגיד את זה? יכולות להיות לזה תוצאות שהוא בכלל לא תיכנן, לא היום, בכל אופן. מצד שני, אולי עכשיו היה הרגע הכי כן שלהם בכל השנה האחרונה.

"אתה לא יודע, או שאתה יודע שלא?" יוני עמד רגע וחשב. הוא הרי לא התכוון ליצור עכשיו משבר בנושא הזה, אז למה הוא ענה לה בכלל? מצד שני, אולי הגיע הזמן? כמה זמן אפשר להיות עם מישהי שאתה יודע שלעולם לא תחליט להתחתן איתה? "יוני?" הוא נותר בשתיקתו. "טוב. אני חושבת שאני מבינה." דורית אמרה בקול קצת שבור. יוני הציץ לכיוונה וראה שדמעה זלגה לאורך הלחי שלה. הוא הושיט יד כדי ללטף את הלחי ולנגב את הדמעה, אבל היא סילקה את היד שלו. "אני מאוד אוהבת אותך ודווקא חשבתי ש..." היא פרצה בבכי אבל מייד הוציאה מטפחת, ניגבה את הדמעות ואספה את עצמה. יוני ידע מה היא עמדה לומר כי היא כבר אמרה לו את זה הרבה פעמים. לדורית היו הרבה חברים לפני יוני וכולם נהנו ממנה מאוד, אבל לא סבלו את השטויות שלה וזרקו אותה אחרי כמה חודשים. עם יוני היה לה טוב והיא היתה בטוחה שסוף סוף היא מצאה מישהו שמקבל אותה כמו שהיא. "אני חושבת שהגיע הזמן להגיד שלום."
"עכשיו?" יוני באמת היה מזועזע למרות שהוא ידע שהוא הוביל את המצב הזה לאן שהגיע. "אני רוצה להיות לבד."
היא נישקה אותו על הלחי והתחילה ללכת בחזרה לתל אביב. יוני שקל אם לרוץ אחריה, לעצור אותה ולהתחנן על חייו, אבל הוא לא ידע מה הוא רוצה והוא נותר קפוא. אחרי זה הוא המשיך ללכת ברחוב ביאליק בכיוון רמת גן וניסה לארגן את המחשבות שלו. מסביב הלכו המון זוגות חבוקים והוא הרגיש פתאום מחנק בגרון וקצת היה קשה לו לנשום - מה הוא עשה? הוא הרי אוהב את דורית ועכשיו הוא לבד והוא אפילו לא חשב על זה, זה פשוט יצא ככה ומצד שני, הרי כבר שנה הוא חושב על זה ובלי תוצאות, אז אולי זה טוב? הוא חשב על דורית שהולכת לבד הביתה ובטח בוכה והוא הרגיש שגם הוא רוצה לבכות. הוא המשיך ללכת בלי שום מודעות לזמן, לקח פנייה מרחוב ביאליק ואולי עוד פנייה, הוא לא היה בטוח. הוא היה עכשיו בקטע די שומם של הרחוב, הוא הביט סביבו וגילה שהוא לבד, כמה זמן הוא כבר הולך ככה ואיפה הוא בכלל? הוא שמע מישהו מתלחש. הוא בחן את הסביבה מנסה לגלות באיזה רחוב הוא. זה היה רחוב של וילות, הרחוב היה ריק אבל לידו היתה גדר גדולה והקולות שהוא שמע באו מלמעלה, כנראה מאיזה חצר. הוא ניסה להקשיב, אבל הצליח לשמוע רק קטעי שיחה. נדמה היה לו שהוא שומע שיחה בין שני אנשים, שניהם דיברו במבטא מזרחי בולט. אחד מהם נשמע מבוגר יותר, אולי בן 35 והשני נשמע צעיר, אולי בן 20, אולי טיפה יותר. יוני היה כמעט בטוח שהוא שמע את המילים 'שרמוטה אשכנזית' והוא חייך, איזה יום כיפור משונה. אחרי זה נאמרו כמה דברים בנוגע ליום כיפור ועל מתן צדקה לעניים. הקולות השתתקו ויוני שמע משהו שנשמע כמו חיטוט בתיק, אבל הוא לא היה בטוח. "יאללה, נכנסנו." את ההוראה הזו של הקול המבוגר יוני שמע לגמרי בבירור ולאחריה שקט. יכול להיות שהם הולכים לפרוץ לבית? מצד שני, אולי הם בעלי הבית, מה זה הגזענות הזו, הוא שומע שני קולות מזרחיים וכבר בטוח שמדובר בפורצים? אבל היה משהו בחרישיות של הקולות ובדחיפוּת שבה ניתנה ההוראה להיכנס, שרמז על פריצה ולא על שני דיירים שיצאו לפוש בחצר. מה לעשות? הוא התרחק קצת מהגדר וראה ששלושה מטר ממנו יש מדרגות שיורדות מהחצר אל המדרכה שעליה עמד. הוא הלך לכיוון הכניסה והבית נראה לו כמעט חשוך, אבל תאורת הגן שעבדה איפשרה לו לראות בבהירות את הבית והחצר. הוא יכל לראות חלק מהדלת והוא חשב שאם הם היו נכנסים דרכה, הוא בטח היה שומע את הדלת נפתחת ונסגרת, ואולי היה אור בבית. מצד שני, אולי חשוך בגלל יום כיפור? יוני ניסה לזהות איזה רמז שהפריצה מתרחשת, אבל הוא לא הצליח לראות כלום. הוא היסס, הלך לכיוון המדרגות ואז נסוג. הוא שוב התקדם וטיפס על שלוש מדרגות כדי לשפר את זווית הראייה, אבל כלום, הוא לא הצליח לראות שום דבר. עכשיו הוא אומנם ראה את חזית הבית במלוא היקפה אבל הוא לא ראה אף אחד. זה היה בית יפה. בחזית היתה מדשאה יפה וגזומה שהיתה עכשיו ממש במפלס העיניים של יוני והיה משהו אלגנטי ומאופק בבית שהצביע על עושר למרות שזה היה בית פשוט יחסית - גג רעפים, חזית לבנים, שני חלונות. אבל היה לאורך הדלת ויטראז' צבעוני ויפה שהואר על ידי ספוט ונראה ליוני יקר, והשביל שהוליך אל הדלת היה מורכב מאבני פסיפס צבעוניות שסודרו בקפידה. הוא חזר למדרכה והרגיש כמי ששב משטח אויב לטריטוריה ידידותית. אפילו ההצצה הקטנה הזו גבתה ממנו מחיר נפשי מסוים והוא נטף זיעה. אולי יש איזו דרך לראות מה קורה מסביב? או שפשוט הוא ילך ויצלצל בדלת? זה באמת רעיון מבריק, הוא נבהל מעצמו. יוני הלך לאורך הגדר וראה שבין הבית הזה לבית הבא ברחוב יש שביל קטן שנכנס פנימה. לאן בדיוק, הוא לא ראה, אולי לשורה אחורית של בתים, אבל אולי אם ילך דרך השביל הזה, יגיע לאחורי הבית ויוכל לראות מה קורה שם. יוני עמד מול פיתחו של השביל הפנימי הקטן והלב שלו דפק כמו משוגע. הוא הביט מסביבו בדאגה, אם אנשים יראו אותו ככה, הם עוד עלולים לחשוב שיוני הוא הפושע כאן. לא היה בטווח ראייה אף אחד, רחוב ריק. הוא עשה צעד אחד לתוך השביל ונעמד. בטח הוא סתם מדמיין. ונגיד שבאמת יש כאן פריצה, אז מה? המיליונרים האלה שגרים כאן, איכפת להם ממנו בכלל? הם חיים את החיים העשירים שלהם ולא איכפת להם מכלום, מה זה עניינו בכלל? אגלי זיעה נטפו מהמצח שלו והוא ניגב את המצח עם שני השרוולים וניסה לקחת נשימה עמוקה, אבל הוא הרגיש שהאוויר נתקע לו איפשהו בגרון ורק טפטוף קל של חמצן הגיע לחזה שלו. הוא נעמד במקום וניסה להשיב את הנשימה לתיקנה, עדיין רחוק לא יותר ממטר מהרחוב הראשי. הוא כיחכח בגרונו והשתעל קצת בניסיון להסדיר את הנשימה ואז חשב איזה אידיוט, אני מפחד שמתבצעת כאן פריצה כמה מטרים ממני ואני עומד כאן ועושה רעש ששומעים מקילומטרים. טוב, אני עף מכאן. יוני בקושי הספיק להשלים את המחשבה הזו כשהוא שמע רעש חזק לידו ומייד אחר כך הראש שלו נחבט בקיר. הוא לא איבד את ההכרה, אבל הוא הרגיש קצת מטושטש. הצוואר שלו מאוד כאב ולקח לו רגע להבין שיד גדולה וחזקה פשוט אוחזת אותו בצוואר וכמעט חונקת אותו. מי שהחזיק אותו התחיל לגרור אותו על השביל לאורך הגדר הצדדית ומדי פעם הוא אמר "מניאאאק!" ודפק את הראש שלו אל הגדר. יוני הרגיש שהוא רוצה לבכות אבל הוא לא יכל לבכות, אולי בגלל היד הזו שכמעט חנקה אותו. לאחר כמה שניות שנראו ליוני כמו נצח, הם הגיעו לאזור שמאחורי הבית ואז הוא שמע את הקול הבוגר שהוא שמע קודם אומר:

"הופה הופה, מה יש לנו כאן?" "ג'קי, תפסתי את המניאק הזה עומד ליד הבית, מסתכל, יענו מרגל אחרינו, מנייאאאק!" הוא נתן ליוני מכה על הראש.
"אווווו. לא ראיתי כלום מה אתם רוצים ממני." יוני היה בפניקה מוחלטת, אבל הוא הבין בעודו הוגה את המילים שזה לא היה הדבר המבריק ביותר לומר הנסיבות האלה.
"מה לא ראית כלום יא מניאק, על מי אתה חושב שאתה עובד? אתה חושב אני עשו אותי באצבע? ג'קי, כל האשכנזים החארות האלה חושבים שאני עשו אותי באצבע." והוא נתן ליוני עוד כאפה. הבוס שמר על שתיקתו. יוני קיבל מכה נוספת בראש, הוא דיכא דחף חזק לפרוץ בבכי והרגיש שעוד כמה מכות כאלה והוא גמור.
"אני לא אגיד כלום לאף אחד, אני... אני פחדן אני נשבע לכם שאין שום סיכוי שאני אלך למשטרה, אני מה, אני רק רוצה להמשיך את החיים שלי כמו מקודם, שום דבר חוץ מזה, אני לא איזה צדיק שילך לסכן את עצמו כדי לתת איזה טיפּ למשטרה."

יוני היה על סף בכי והקול שלו נשבר מספר פעמים באמצע המשפט.
"בטח, בטח שעכשיו אתה אומר את זה, אבל אחרי זה כשתהיה אצל החוקרים במשטרה אנחנו לא נהיה שמה כדי להפחיד אותך." יוני חטף בעיטה נוספת ברגלו, ראשו היה צמוד לקיר וראייתו מעורפלת, אבל הוא יכול היה לחוש ממש גם מבלי לראות כיצד הצעיר מביט בבוס ומעביר את האצבע לאורך הצוואר.
יוני התחיל לחשוב כמה זה טיפשי לסיים את חייו בחצר האחורית המכוערת הזו בגלל צירוף מקרים חסר משמעות לחלוטין. המחשבה הפילוסופית משהו על קץ החיים גרמה לו להרגיש טיפה רגוע יותר משום מה והוא החליט לנצל את ההזדמנות ולנסות להגיד משהו. "תראו אני מדבר הרבה שפות ובצבא רצו לשים אותי ביחידה מאוד סודית במודיעין.." "מה אתה מזיין במוח עכשיו?" הצעיר אמר.
"ששש..." המבוגר השקיט אותו. "מה אתה אומר?" היה משהו מרגיע בקולו של המבוגר ויוני ניסה לחזור על הנקודה מההתחלה ועד הסוף.
"אמרתי שרצו לקחת אותי למודיעין, אבל אני ויתרתי על זה כי ידעתי שאם הסורים יתפסו אותי, אני אמכור להם את האמא שלי. אני אומר לכם שאין שום סיכוי שאני אספר משהו למישהו. תתנו לי ללכת ויותר לא תשמעו עלי בחיים."
יוני היה מרוצה מכך שקולו נשמע הפעם יציב יותר.
"ג'קי זה הסוף שלנו, אסור לנו לתת למניאק הזה ללכת למשטרה."
היו כמה שניות של דממה ואז נשמע לראשונה קולו של ג'קי. "חזי, הלכתי היום לבית כנסת, אחרי זה דיברתי קצת עם הרב, נתתי תרומה לבית הכנסת אתה יודע, ביקשתי ברכה, שלא יהיו צרות עם האשה, עם הילדים." "אהה." לאחר אתנחתא של מספר שניות ג'קי אמר:
"חזי, זה יום כיפור היום, ראבבק! אנחנו שנינו צמים, אין בך פחד?"
יוני הרגיש את תחושת ההקלה שמציפה אותו.
"אז מה נעזוב אותו ככה והקדוש ברוך הוא ידאג שהמניאק ישמור על פה סגור?"
"תראה, אני יכול לראות שאיך קוראים לך?"
"מה... יוני קוראים לי יוני."
"יוני הזה מדבר שפות והוא בטח בחור חכם והוא יודע שאני לא שוכח פרצופים ושאם הוא יתעסק איתנו, אז יהיו לו צרות כל החיים הקצרים שלו, נכון יוני?" "כן, כן בטח."
"יוני, יש עליך תעודה?"
"מה?"
"תעודת זהות, יש עליך?"
תעודת זהות לא היתה ליוני, אבל רשיון הנהיגה שלו דווקא היה בכיס שלו והוא הוציא אותו והרשיון נלקח ממנו. "עכשיו אתה יודע שאנחנו יודעים מי אתה, אתה מבין מה זה אומר?" "כן."
הם שניהם התלחשו ויוני עדיין היה עם הראש בקיר, אבל עכשיו האחיזה היתה טיפה רגועה יותר. "יוני, אנחנו הולכים עכשיו איתך לקצה של השביל, יש?"
יוני ניסה להגיד 'אההה', אבל לא יצא ממנו קול.
"מה אתה אומר?"
"כן, כן." הוא הלך שפוף, חזי עדיין מחזיק את הצוואר שלו. ג'קי הציץ לרחוב וחזר.
"בסדר, השטח נקי. יוני!"
"כן?"
"אנחנו הולכים, ואתה תספור עד מאה ורק אז תוציא את הראש שלך מהקיר הזה, יש?"
"אהה."
"ואחרי זה אתה עף מפה כמו טיל ושוכח שראית אותנו בכלל, ואם תלך למשטרה אנחנו נדע ואנחנו נמצא אותך, יש? תזכור מי נתן לך את החיים שלך במתנה?" "כן אין לכם מה לדאוג, אני לא הולך לספר לאף אחד." יוני הרגיש הקלה גדולה כשידו המעיקה של הצעיר הוסרה מעל צווארו, הוא הרגיש טפיחה על השכם.
"שלום לך יוני, עד מאה כן?" יוני שמע אותם מתרחקים במהירות, הוא ספר עד מאה הביט אחורה בחשש ורק אז נאנח אנחת רווחה גדולה. הוא הביט בשעון וראה להפתעתו שחלפה רק כחצי שעה מאז נפרד מדורית - הפרידה נראתה לו פתאום כמעט זיכרון רחוק. הוא הרגיש כאב חזק במצחו וכאב עמום בעורפו, אבל נדמה היה לו שלא ירד לו דם.
הוא מישש את רגלו והרגיש נפיחות קלה טיפה מעל לקרסול הימני. הוא עשה כמה צעדים וגילה שהמצב לא ממש חמור, הוא צריך לחזור לדורית. אבל בעצם הוא הרי נפרד מדורית, ותיק כלי הרחצה שלו עדיין נמצא אצלה. הוא מישש בכיסים וגילה שהמפתחות של הבית שלו אצלו - איזה מזל. מה הוא עושה עכשיו? אולי הוא צריך לחזור לבית הזה שנפרץ ולראות אם מישהו צריך שם עזרה? אבל הוא הרי אמר להם שהוא עף משם, ומה אם הם אורבים לו איפשהו, זה טירוף! אבל הוא יכול להזעיק את המשטרה, הגנבים עדיין בסביבה, הוא אפילו יודע את השמות שלהם, אולי הוא יכול לעזור לתפוס אותם! אבל בעוד המחשבות האלה חולפות בראשו, התגנב אליו גם זיכרון הטיפול הקשוח שהוא קיבל מצמד הפושעים, הם הרי יכולים להרוג אותו בלי בעיה בכלל, ויש להם את כל הפרטים שלו! רק המחשבה שהוא ילך למשטרה או יעשה כל דבר שעלול לסבך אותו איתם מילאה אותו אימה - הוא חייב לשכוח מייד את מה שהוא ראה! הרי הבית היה ריק והוא ראה שאין שם אף אחד. אבל בכל זאת, אולי יש שם מישהו? אבל אם היו שם אנשים, הוא בטח היה שומע קולות מתוך הבית, צעקות! השוד כבר התבצע ויוני לא יעזור לאף אחד בזה שהוא יהרוס את החיים שלו!
לאחר קצת יותר מחצי שעת הליכה יוני הגיע הביתה. כשהתיישב על כורסה בסלון, כמעט מתמוטט לתוכה, הבין יוני עד כמה החוויה הזו התישה אותו.
אחרי כמה דקות של ספק נמנום הוא נכנס לחדר האמבטיה והביט בראי - במרכז מצחו היה כתם אדום, נפוח ומכוער.
מה הוא עושה עכשיו? אולי להתקשר לדורית ולשתף אותה? למרות התמיכה שבוודאי היה מקבל ממנה לאור הטראומה שעבר, לא היה לו כוח להתמודד עכשיו עם סוגיית דורית. אולי יתקשר אל גלי? ומה יספר לו? אולי יספר לו את האמת כולה? אבל זה הרי כתם איום ונורא, הוא לא יכול לספר לאף אחד! אם הוא ידבר עם גלי, שניהם ייאלצו להגיע למסקנה שהדבר ההגון לעשותו הוא עדיין ללכת למשטרה למרות הזמן שעבר ולדווח וזה רעיון מאוד טיפשי! מילא אם הוא היה מדווח מייד, אבל עכשיו? הוא ייצא אידיוט מושלם ופחדן שאין שני לו, ובשביל מה? הוא צריך לשתוק וזהו! ולמה שהוא יהיה אחראי רק בגלל שנקלע במקרה לרחוב הלא נכון בזמן הלא נכון? אבל מצד שני, הוא כן ראה מה שראה ועכשיו הוא לא יכול להעמיד פנים שאינו יודע, הוא לפחות יודע את האמת. יוני נזכר פתאום בכל מיני סיפורים שהוא קרא ושמע על השואה. ההיסטוריה היהודית הרי מלאה במקרים של אלה שהעדיפו להעמיד פני בורים ובמה הוא שונה מהם אם ישמור על פה סגור? הלוא אין ספק שבריוני המפלגה הנאצית היו הרבה יותר מפחידים משני פושעים רדופי אמונות טפלות וכך גם האיום להישלח לחזית הרוסית או למות בעינויים בידי הגסטפו. ומה הוא יספר לגלי למחרת או לאנשים אחרים שייפגש איתם? הוא יכול לומר שמעד ודפק את מצחו במדרכה. הוא יכול גם סתם לספר שמישהו הכניס לו מקל בראש ושהוא לא הספיק לראות במי מדובר ולכן אין טעם לדווח למשטרה - כן, יכול להיות שזה הפתרון. יוני הבין שחלק גדול מההרגשה הרעה שחש היתה עקב אובדן הכבוד העצמי. במשך חמש הדקות שהיה נתון לחסדיהם של שני הבריונים, הוא הרגיש כמו תרנגולת שממתינה לשחיטה, הוא הרגיש פחד נורא והוא היה מוכן לעשות הכול כדי שהם יעזבו אותו במנוחה - הוא הרגיש מושפל. אולי עדיף שילך למשטרה ויספר להם את מה שהוא יודע ואז ירגיש שזכה בחזרה בכבודו העצמי. אבל די היה במחשבה הזו כדי לגרום לנשימה שלו לשוב ולהתקצר. זכר היד הגדולה שלפתה אותו והטיחה את ראשו אל הגדר שב אליו במלוא עוזו וגם המחשבה שהפושעים האלה יוכלו לאתר אותו בלי בעיה בכלל עם השם המלא ומספר תעודת הזהות שלו. עדיף שישכח שהאירוע הזה התרחש בכלל. פריצה זה אומנם אירוע לא נעים אבל לא צריך להגזים, אין בין המקרה הזה לבין השואה שום קשר, אף אחד לא מת מזה ועדיף שיפרצו לביתו של אדם זר שיוני כלל לא מכיר מאשר שיוני ייאלץ לחיות את שארית חייו כחיה נרדפת או שיעונה למוות. אבל רק רגע, פה לא מדובר בסתם פריצה, מדובר בזוג פושעים מסוכנים שיוני חווה כנראה רק חלק קטן מרפרטואר הזוועות שלהם, וסביר להניח שלולא היה מדובר ביום כיפור, הם לא היו מהססים לחסל אותו. האם אין זו חובתו לסייע בלכידתם ובכך אולי למנוע פשעים ואולי אפילו מעשי רצח אכזריים בעתיד? אבל לא, שוב יוני מעמיס על כתפיו את יגונו של העולם כולו, הרי סביר שבשנים הבאות שתי החלאות האלה יבצעו עוד עשרות או מאות עבירות ופשעים. האם גם לכל אלה יהיה יוני אחראי? יוני הרגיש שהוא מתמלא כעס, יש בעולם הזה כל מיני צדיקים טיפשים שמוכנים להקריב את עצמם למען הזולת, הוא בהחלט לא אחד מהם. לכל היותר הוא אחראי למעשה הפריצה שהיה היום וגם זה בספק, וזו אחריות שהוא מוכן לקבל על עצמו על מנת שיוכל לחיות את חייו בשקט - זו ההחלטה הרציונלית, גם אם יש בו איזה דחף רגעי להפוך לגיבור, דחף שיכול רק להמיט עליו אסון.
יוני נרגע קצת ואפילו נזכר שהוא רעב וצמא. הוא פתח את הברז והרטיב קצת את השפתיים, אבל הוא נמנע מלאכול, ולמחרת אחרי שקם והחליט שלא יאכל ארוחת בוקר, הוא דימיין את גלי המביט בו בלגלוג:
"יוני זה רק נדמה לי או שהחלטת להתחיל לצום?"
"מה? לא, אתה יודע, אני לא ממש רעב ויש לי עוד כאב ראש מאתמול."
אבל הוא אכן שמר על הצום עד תומו למעט קצת מים שהוא הרשה לעצמו בגלל הפציעה שלו. ככל שעבר היום, התקרית המשונה נראתה לו כמין חלום סהרורי.
כשנגמר הצום יוני חש רעב עז. הוא פתח את המקרר שהיה כמעט ריק לגמרי כי כל האוכל שהוא קנה ליום כיפור היה אצל דורית. הוא מצא שקית גדולה של ביסלי, פתח קופסת גבינה לבנה שהיתה הפריט האכיל היחיד במקרר והחל לאכול ביסלים טבולי גבינה במרץ רב - מאיפה בכלל בא לו הרעיון האידיוטי הזה להפסיק לאכול בגלל שאיזה צמד חָרות כמעט הרגו אותו במכות ואחר כך כמעט רצחו אותו? בימים הבאים יוני לא יכל להפסיק לחשוב על שאירע לו ביום כיפור, היה לו קשה להתרכז בעבודה וכעבור יומיים הוא החליט ללכת לזירת הפשע ולנסות לברר מה קרה שם. הוא עיין במפה והגיע למסקנה שזה קרה ברחוב מקדונלד, קרוב לאזור העסקים של הבורסה. בערב השני לאחר יום כיפור, יוני פנה בדרכו חזרה מהעבודה לרחוב ביאליק, החנה את מכוניתו לא הרחק מהכניסה לרחוב מקדונלד והחל ללכת ברחוב. הוא הביט סביבו, מנסה לזהות האם זה הרחוב הנכון, בפעם הקודמת שהוא היה כאן היה חשוך וכמובן שהטראומה שעבר כאן גם לא הוסיפה בהירות לזכרון המקום. זה היה אזור של וילות יפות וזה בהחלט התאים, הרחוב היה צר ולא היו בו הרבה אנשים ויוני הביט מדי פעם לאחור בחשש, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שג'קי וחזי עדיין בסביבה. הוא עבר על פני ניידת משטרה, הלך כמה עשרות מטרים ואז נעצר. הוא הלך בחזרה, עבר על פני אולי שני בתים, ואז משמאלו נקטע רצף הגדרות ושביל קטן נכנס פנימה. יוני ניסה להחליט אם זה באמת המקום, ניידת המשטרה חנתה מול הבית. הוא עבר לצד השני של הרחוב, משם יכל לראות את הבית ולא היה עוד ספק. בתוך הניידת היה שוטר, דלת אחת היתה פתוחה לכיוון המדרגות שהובילו אל החצר ויוני נתקף דחף לשאול את השוטר מה קרה פה, אבל הוא לא עשה כלום, רק עמד קפוא במקום. טוב, זה שהיה כאן שוד הוא יודע, ועכשיו מנסים לאתר רמזים, זה לא אומר כלום והוא חייב ללכת מפה לפני שהשוטרים יתחילו לשאול אותו שאלות. יוני התחיל ללכת לכיוון האוטו שלו והוא היה מאוד מוטרד, הוא חייב לברר מה קרה שם בבית הזה. בדרך למכונית הוא ראה אשה עומדת להיכנס הביתה.
"תסלחי לי?"
"כן?"
"יש לך אולי מושג מה קרה שם, למה יש כאן ניידת משטרה?"
"לא יודעת בדיוק, אבל משהו מזעזע, שוד, אונס, רצח, שלא נדע מצרות."
"תודה." יוני התרחק משם במהירות והוא הרגיש שהראש שלו הולך להתפוצץ במין כאב עמום, כאילו מישהו דחף פיסת מתכת לוהטת מאחורי המצח שלו. שוד, אונס, רצח? מה הוא עשה? אבל המידע של האשה הזו לא היה מדויק, אולי היא מגזימה, הוא חייב לברר מה קרה בבית הזה. יוני רץ לרחוב ביאליק, הגיע מתנשף לפיצוציה הראשונה שהוא מצא וקנה עיתון. הוא רץ למכונית שלו וכשהוא הגיע, הנשימה שלו היתה קצרה והוא נטף זיעה. הוא הפעיל את המזגן, נח אולי דקה כדי להחזיר את הנשימה שלו ואז הוא החל בחיפוש קדחתני בעיתון. זה לא היה בעמוד הראשון. הוא פתח את העיתון והחל לחפש בעמודים הפנימיים וכל מעבר מעמוד לעמוד התבצע בתזזיתיות שהותירה את העיתון קרוע ופצוע. לאחר כמה דקות הוא איתר כתבה שנראתה לו מתאימה: המצוד אחר רוצחי יום כיפור בעיצומו, יוני החל לקרוא.
...הפריצה התרחשה ברחוב מקדונלד שברמת גן והמשטרה עורכת מצוד נרחב אחר הרוצחים. נמסר שהאשה הוכתה בחפץ כבד בראשה וכשכוחות המשטרה הגיעו למקום, עדיין היתה בחיים, אך מצבה היה אנוש ומותה נקבע מספר דקות לאחר שהגיעה לבית החולים איכילוב בתל אביב. מהבית נלקחו תכשיטים... יוני הרגיש שהוא הולך להיחנק והוא פתח את החלונות של האוטו, אבל גם זה לא היה מספיק. הוא ניסה לנשום והרגיש רק שהוא רוצה לברוח, אבל אין לו לאן. הוא יצא בצעדים כושלים מהמכונית ואז התכופף אל המדרכה והקיא. מה הוא עשה? זה לא יכול להיות. יוני רכן שפוף, ברכיו על הרצפה וראשו שהיה כבוש בשתי ידיו נמצא כעשרה סנטימטרים מעל המדרכה וריח הקיא החמצמץ מילא את נחיריו. "אדוני, אתה בסדר?"
יוני הביט למעלה וראה עומדת לידו, בחורה בערך בת גילו שהביטה בו בדאגה.
"מה? כן, כן, אני מצטער." באיזה אופן מוזר, הבושה מהמחזה שעשה מעצמו החזירה אותו קצת לעשתונותיו. הוא נעמד סחרחר, נכנס למכונית והסירחון מהקיא על המדרכה הגיע לנחיריו דרך החלון הפתוח. בראשו הסתובבו במערבולת תילי תילים של טיעונים ליברליים מנוסחים בקפידה שאותם הרצה בקפידה בפני גלי, בפני דורית, בפני כל אדם שהיה מוכן להקשיב לו. רעיונות כל כך רהוטים שלא עמד מאחוריהם כלום, מסתבר. כן ככל שיוני חשב על זה יותר, הוא התקשה למצוא את ההבדלים העקרוניים בין הגרמנים מן השורה שעמדו מהצד ובינו - נכון שהשתיקה שלו גרמה למוות אחד ושלהם למיליונים, אבל זה הבדל כמותי, לא הבדל איכותי. יוני הביט בראי וראה שמסביב לפה שלו יש עדיין שרידים ופירורים. הוא ניגב את הפה עם טישו, ישב עוד רגע וניסה להסדיר את נשימתו ונסע הביתה. כשהוא נכנס הביתה לאחר ששטף פנים הוא הסיר מעצמו את כל הבגדים ואז הוא נשכב עירום ותשוש על המיטה. מה הוא עשה? הוא ניסה לשחזר את הרגע הנורא ההוא, כשהוא ישב על המדרכה וניסה להחליט מה לעשות, כאילו שבשחזור הזה הוא יכול לשנות את מה שהחליט ואת מה שקרה אחר כך. מה עבר לו בראש? בזמן שהוא הלך הביתה והשודדים כבר ברחו מזמן, היתה אשה ששכבה גוססת על הרצפה ואולי הוא היה יכול להציל אותה. אבל הוא אפילו לא בדק. בזמן שהוא היה עסוק בלשבת שם כמה מטרים מהבית ולהעריך את הנזקים הפעוטים שנגרמו לו, אשה דיממה למוות על הרצפה. הוא הרי היה יכול להציץ לתוך הבית ורק לבדוק, אפילו בלי להזדהות ואז להתקשר מטלפון ציבורי למגן דוד אדום, היו המון אופציות הגונות לפעולה שלא היו מסכנות אותו, אבל הוא לא טרח לחשוב בכלל, הוא ברח משם כמו... כמו הפחדן שהוא באמת. יוני נזכר בסצנה מהסרט להציל את טוראי ראיין - אפהאום, המתורגמן הפחדן שוכב מאחורי שוחה. מעבר לשוחה חמישה גרמנים שממטירים אש על החברים שלו, הוא יכול להפתיע אותם ולהרוג לפחות חלק מהם ובכך להציל חלק מחבריו, אבל כמה גרמנים יצליח להרוג? ומה יעשו לו אלה שלא ימותו ממכת האש הראשונה? יוני לקח את הסרט בדי.וי.די והוא חזר והקרין את הסצנה הזו. בכל פעם שצפה בה הוא היה יכול ממש לחוש את האימה של אפהאום ולהזדהות איתה ובכל פעם היה נדמה לו שהנה, אולי הפעם הפחדן יסתער על האויב ויציל כמה מחבריו. יוני תהה אם גם הוא היה בוחר באופציה הפחדנית, זו שהפכה את אפהאום לניצול היחיד בצוות שלו. עכשיו הוא כנראה ידע את התשובה. הוא הלך אל הראי והביט בעצמו - כמה סימלי, מראה עלוב, מוכה: אפס, אתה אפס מכוער ואין שום דרך שתוכל לחיות עם עצמך אחרי הביזיון הזה. הוא הרגיש פתאום פרץ של בחילה עזה, הנשימה שלו היתה קצרה, יוני התרומם, הוא השתעל כמה שיעולים כבדים, ופסע פסיעות לא יציבות לעבר הסלון. הוא התיישב על הכורסה והרגיש שהנשימה שלו נעשתה קצת יותר סדורה. אני יכול עוד להתקשר למשטרה, הוא חשב, אם לא מנעתי את הרצח, לפחות אני יכול לעזור לתפוס את האשמים. ומה אני אגיד להם? שהיה לי מידע על פשע ולא עשיתי עם זה כלום? ולמי זה יעזור עכשיו? חוץ מלהרוס את החיים שלי זה לא ישיג כלום. ופתאום כמו ברק, היכתה בו ההבנה של מה שהוא צריך לעשות והקלה הציפה אותו - הוא דפק את החיים לאשה אחת, הוא יעשה אשה אחרת מאושרת.

"הלו דורית?" יוני לא ידע לאיזה תגובה לצפות.
"יוני?"
"כן."
"מה נשמע?" היא אמרה בקרירות. לא מפתיע.
"בסדר. כלומר, פחות או יותר. אחרי שעזבנו אחד את השני ביום כיפור (הנוסח המגושם נועד למנוע את השימוש במלה 'נפרדנו'), איזה פסיכי הכניס לי מקל בראש, אז עכשיו יש לי גוש אדום באמצע המצח. זה די מכוער, אבל זה לא נורא, תוך שבוע, שבועיים זה יעבור."
"באמת? וואו. אתה בסדר, אתה חי?"
"כן. אני..."
"כן?"
"את יכולה להגיע לכאן?"
היתה שתיקה של אולי חצי דקה ואז דורית אמרה: "בסדר, אבל לא נראה לי שזה משנה משהו בינינו, נכון?"
"אה..."
"כן?" עכשיו דורית נשמעה כבר הרבה פחות אדישה. יוני לקח נשימה עמוקה, הוא ידע שלמשפט הבא שעמד להוציא מפיו צפויה להיות השפעה דרסטית על חייו. מזה זמן רב, יוני עשה לו לכלל, לא להחליט החלטות חשובות בשעת לחץ או בשעה שהוא נסער - תמיד הקפיד להמתין לרגיעה ולשיקול הדעת שיחזור אליו, והנה הוא מחליט את ההחלטה החשובה ביותר בעודו בעיצומה של הסערה ממש. אבל יוני חש צורך מיידי לכפר על מעשיו ויותר מכך על מחדליו - הוא חש שאם לא יעשה משהו עכשיו כדי להחזיר לעצמו את האמון באנושיות שלו, הוא עלול להשתגע. "היה לי הרבה זמן לחשוב ביום כיפור הזה והגעתי לאיזה שהן מסקנות, אנחנו צריכים לדבר." "אה. טוב אני כבר באה, אז ביי."
היא ניתקה את הטלפון ויוני ידע שהפור נפל, למרות שלא אמר שום דבר לגמרי מפורש, שניהם ידעו בדיוק על מה הוא דיבר ויוני ידע שאם יחזור בו, תתנדף ממנו שארית הכבוד העצמי שעוד נותרה בו. היום שנקבע לחתונה הגיע לאחר כחצי שנה. זה היה בראשית האביב, מזג האוויר היה נפלא ויוני ודורית ישבו חבוקים במושב האחורי של הלימוזינה שהובילה אותם לגן האירועים 'חצר השקד'.
"אתה מאושר?"
"כן אני מאושר." הוא אמר ונישק אותה על שפתיה. דורית נהגה לשאול אותו פעמים רבות את השאלה הזו ויוני ענה תמיד את אותה התשובה ותהה איך זה נשמע לדורית. זה לא היה בדיוק שקר שכן יוני באמת אהב את דורית והוא הגיע למסקנה שרק על ידי החתונה איתה יוכל למצוא שלווה ולשמור על איזושהי תחושת ערך, אבל מצד שני, קשה היה לתאר את המצב שבו היה שרוי כאושר אמיתי. "תראה כבר שש, עוד שעה וחצי צריך להתחיל בחופה ואנחנו תקועים בפקק, זאת יכולה להיות הפאדיחה של החיים שלי." "אל תדאגי אנחנו נגיע. ציון, אתה שומע אותי שם, תעשה טובה ותפתח את הרדיו, אני רוצה לשמוע חדשות." "מה אתה צריך לשמוע עכשיו חדשות, אנחנו הולכים להתחתן וכל מה שמעניין אותו זה חדשות." דורית אמרה את זה בחיוך רחב ומאושר. מהרדיו נשמעה פרסומת למוצרי חלב. "מצטער, איחרנו בכמה דקות, בדיוק נגמר."
"נו, לא נורא."
"מה שכן, שמעתי קודם חדשות, אמרו שכנראה שתהיה שביתה ברשויות המקומיות בשבוע הבא." "נו, מה עוד חדש?" "אה, ואתם שומעים? אתם זוכרים את הסיפור המזעזע הזה ברמת גן לפני שנה, עורכת הדין הזאת שדיממה חצי מהמוח שלה על הרצפה." "ציון, תעשה לי טובה." דורית אמרה בכעס וציון התנצל. יוני חשב שהוא תכף מקיא.
"נו, מה עם עורכת הדין הזאת?"
"נראה לי שהגברת לא כל כך רוצה..."
"ספר, ספר ציון." יוני אמר בקול נואש.
"מתוק, אתה בסדר?"
"כן, כן, אני רוצה לשמוע."
"עדי רוזנצוייג קראו לה למסכנה. היתה וואחד מיליונרית. הקיצר, עד עכשיו היו בטוחים - זה הרי קרה ביום כיפור ופרצו להם לבית באותו היום וחשבו שזה הפורצים שרצחו אותה. עכשיו מסתבר שזה עוד גבר מניאק שחשד באשתו שהיא בוגדת בו, עצרו אתמול את הבעל, כנראה שהוא הכניס לה אלת בייסבול בראש." יוני הרגיש שהראש שלו מסתחרר ממערבולת המחשבות והרגשות שתקפה אותו. אז זה לא הם! אז זה לא הוא! אז מה זה אומר? הרבה פעמים הוא שאל את עצמו אם לא הגזים קצת בהחלטתו להתחתן עם דורית והשאלות הלכו ורבו ככל שהתקרבה החתונה וזכר האירוע המשפיל הלך ודהה. מצד שני, אין ספק שפיסת החדשות המצוינת הזו לא הפכה אותו לבן אדם יותר טוב. הוא הסתכל על דורית, מצפה בכל מאודה לחתונה, והוא בעצם לא. אבל איך הוא יכול לנטוש אותה עכשיו? זה יהיה איום ונורא, הוא לא יכול לעשות לה דבר כזה! אבל לעצמו, הוא יכול לעשות דבר כזה? אבל יוני ידע שאין כוח בעולם שיגרום לו לומר לדורית עכשיו בדרך לגן האירועים שהוא מתחרט. הוא הביט החוצה וראה את הפקק שהלך והשתחרר והלימוזינה החלה לתפוס תאוצה בנתיב החד סיטרי המוליך לחתונה שהוא בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה בה. "מתוק, הכול בסדר? אתה פתאום נראה לי קצת מודאג."
יוני הביט בדורית במבט רפוי וחסר אנרגיה.
"אל תדאגי, אני פשוט נורא מתרגש."

עוד על הספר והמחבר

שלחו לנו סיפור

 
   חיפוש
תגיות לבקשת סליחה
סליחה במשפחה 
סליחה לחברים 
סליחה בעבודה 
סליחה בתקשורת 
סליחה בזוגיות 
סליחה בצבא 
סליחה בבית הספר 
סליחה לעולם 
סליחה לאלוהים 
סליחה, גם אני נפגעתי 
(סליחה (כללי  
תודה 
הוספת סליחה 
 
מדורים שימושיים
מכתב לאלוהים 
קבלה 
אסטרולוגיה 
נומרולוגיה 
קמיעות 
קברי צדיקים 
סליחה בשפות העולם 
סיפורי סליחה 
כתבות ומאמרים 
סדנאות
סדנאות - לחץ כאן למציאת סדנא 
סליחה ביהדות
סליחה ו - חגים 
משפטי סליחה 
סליחה בתורה 
ירושלים 
סליחה סליחות - סרט 
הכותל המערבי 
יום הכיפורים 
כללי
איך כותבים מכתב 
הרשם לניוזלטר 
יום הסליחה הישראלי 
בדיחות 
תמונות סליחה 
היועץ לשרותך 


קידום אתרים עמוד הבית | הוספת סליחה | תנאי שימוש |
צור קשר | אלוהים | על האתר | Google+‏
 כל הזכויות שמורות לאתר סליחה 2005 - 2012 ©