סיפורי סליחה

2 חברים - הם היו חברים טובים

 מאת: טל ארגמני

הם היו חברים טובים, פעם.
פעם... הוא ניסה להיזכר מתי.
ימים רבים עברו מאז בנהר השכונתי, זה בטוח.

הוא נזכר כשהם הכירו, ביום הראשון בפנימייה.
היה לו חיוך משגע, והוא עזר לה לסחוב את הדברים.
"אתה לא נוגע במזוודות, אתה שומע?", אמרה לו בחיוך.
הם דברו בלילה, בחצר, על המטרות שלהם בחיים,
ולראשונה היא מצאה אדם שבאמת הבין אותה,
והתמלאה בתחושה של אושר.

היו אלה ימים יפים...
אבל ימים רבים עברו מאז,
והמון דברים מלוכלכים ביחד איתם,
מרביתם באשמתו.
עכשיו הם כבר לא נקראים חברים.
הם אפילו נקראים... יריבים.
הוא לא רצה להתוודות -
אבל הוא התגעגע, מאוד התגעגע.

פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתה
במטרה לבקש סליחה.
הוא בא לנקוש, ונעצר.
בא לנקוש, ונעצר.

אנשים עושים כל-כך הרבה טעויות בחייהם,
והדבר המינימאלי שנדרש מהם הוא להתנצל.
הוא מעולם לא ידע שזה כל-כך קשה,
זה הכריח אותו להתוודע לכישלון שלו,
ולהודות כמה הוא היה רע ובוגדני.

לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת,
הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה,
ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.

יום אחד החליט ש- דיי, זהו, הגיע הזמן להפסיק.
ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת.
אימה פתחה לו את הדלת ושאלה לשמו.
הוא אמר לה.

"בתי השאירה לך פתק", אמרה.
הוא פתח אותו: "אהובי, דע לך כי למרות הריב בנינו - מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, 

אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי מטומטמת.
וכשבאת פעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק בדלת ולא דפקת.
כשהסתובבת- רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגלת. הייתי קפואה.
ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי.
אם אתה קורא מכתב זה- סימן הוא שהגעת שוב,
רציתי רק שתדע כי סלחתי, ותדע שאני אוהבת אותך מאוד."

"מתי בתך חוזרת?", הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות".
"בתי?", היא גיחכה גיחוך מריר כזה, בלתי ברור.

"בתי נפטרה. הפתק היה בחדרה"....