א' ב' באהבה
יום האהבה מעורר רבים מאיתנו לערוך "בדק בית" – כמה אהבה יש לי בחיים? חכמת הקבלה מלמדת שיש בעולם אהבה בשפע, עלינו רק להכין את המקום בלב, והיא כבר תמלא אותו בשלל צבעיה
"על הכול אפשר לו לאדם שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה אינם מועילים שום שעבוד וכפייה שבעולם". (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות)
מאת ניב נבון, כתב "קבלה לעם"
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2004 התחתנו בישראל 39,855 זוגות. יותר מרבע ממספר זוגות המתחתנים – 11,181 זוגות, התגרשו באותה שנה. רגע, מה לא בסדר אתנו? יכול להיות שאנחנו לא יודעים לאהוב?
פעם הכל היה יותר פשוט, אנשים יותר פשוטים, מציאות יותר פשוטה. לא היית צריך לבדוק את כל ה"שוק", עד שתמצא את מושא האהבה שדומה בדיוק לחלום הפנימי שלך, אלא היו עושים "שידעך". אבא ואימא היו מחליטים בשבילך עם מי להתחתן, ובזה "פותרים" את הבעיה.
היום המילה שידוך מעוררת סלידה. מי מאתנו לא ינחר בבוז כלפי גישה ארכאית ופרימיטיבית כזאת. מה פתאום שמישהו יחליט בשבילי עם מי להינשא? אני עצמאי/ת, אני מתקדמ/ת, אני מצליח/ה (בעיקר להישאר לבד).
בשנות האלפיים פרוש לרגליו של כל פנוי\ה מגוון אינסופי של הצעות: ברחוב, באינטרנט, בעבודה, במסיבות פנויים פנויות. ובאמת, רובנו חיים בתחושה, שאנחנו בונים עולם טוב יותר, נאור יותר. אז למה מוסד הנישואין מתנפץ לרסיסים לנגד עינינו?
הגורם שמרחיק בין בני האדם
מקובלים מסבירים, שהגורם המרחיק את האנשים זה מזה הוא תכונת ה"אגואיזם" הטבועה בנו מלידה. לצד התפתחות האדם, אנחנו רואים שבשנים האחרונות האגואיזם האנושי הולך ומתגלה במלוא כיעורו.
האגו של האדם מונע ממנו לאהוב את האחר, להיות קרוב אליו ולהרגיש אותו באמת. יתר על כן, האגו האנושי נהנה מניצול הזולת לתועלת עצמו, ומהרגשת העליונות עליו.
התנהגות כזו לא נמצאת בשום בריה אחרת בטבע. חיות לדוגמא, לעולם אינן נהנות מלגרום נזק למישהו או משהו. הן פועלות רק מתוך אינסטינקטים של הישרדות. אם כן, האם האדם הוא "החיה" האכזרית ביותר בטבע?
הנה האהבה שלנו...
כמעט כולנו אוהבים דגים, אבל לא באופן רומנטי - אנו בעיקר נהנים לאכול אותם. אהבה אגואיסטית דומה לאותה אהבת דגים. האהבה האגואיסטית היא הרגשת התענוג והסיפוק שמפיק האדם מניצול הזולת, מכך שהזולת מספק את תאוותיו.
כשאני אומר שאני אוהב מישהו, במילים אחרות אני אומר: "אני אוהב את מה שאני מקבל ממנו או "אני אוהב את מה שאני מרגיש כשאני איתו". בפשטות: אני אוהב את עצמי ורק את עצמי. והוא? הוא שם כדי לספק את מאווי.
לכן האהבה שלנו, כמו שמגדירים אותה מקובלים, היא אהבה אגואיסטית. אני אוהב את הזולת כדי שיהיה לי טוב. אני אוהב אותו משום שהוא גורם לי טוב. גם אם אני נותן לו משהו, אני עושה את זה רק בכדי לקבל תענוג מכך שאני גרמתי לו אושר. אגואיזם טהור, מכל בחינה ומכל זווית.
ומה קורה ברגע שהוא מפסיק לעשות לי טוב? לא נעים להודות, אבל האהבה שלי כלפיו פוחתת. באופן פתאומי, הקסם שלו "לא עושה לי את זה" יותר. עצוב, אבל אלה החיים.
אהבה היא השלמות
הקבלה מסבירה, שאהבה אמיתית מתקיימת כאשר אהבתו של אדם לזולת היא כה גדולה, עד שהוא מרגיש את הרצונות והתשוקות של הזולת ממש כאילו היו שלו.
כדי להגיע לאהבה כזו, לא מספיק להגיד: "אוי, כמה שאני אוהב אותך, אני מוכן לעשות הכל למענך", אלא על האדם לפתח בתוך עצמו את הרגשת הזולת.
רובנו אולי בטוחים שאנו מרגישים את הזולת כל הזמן, אבל הרגשת הזולת הנוכחית שלנו היא רק במתכונת של "איך אני יכול ליהנות ממנו?".
"הרגשת הזולת" שעליה מספרים לנו המקובלים, משמעה להרגיש את עולמו הפנימי של הזולת - מה הוא רוצה, מה הוא אוהב, מה חסר לו.
לאחר שהאדם מגיע לכזו הרגשה, אהבה נקראת: הרצון לספק לזולת את צרכיו ללא רווח עצמי, ואילו אגו נקרא: לא לרצות לספק לזולת את צרכיו, ואף לנצל את הזולת לתועלת עצמי.
אדם שמתקן את האגו שלו, כלומר הופך את הרצון שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי, מסוגל לאהוב את האחרים. אז ורק אז, חייו נעשים הרמוניים ושלמים, והוא נמצא באיזון ושלווה נצחית.
ההבדל מורגש באהבה
האהבה האגואיסטית תמיד קשורה בפחד שמא נאבד אותה. בעולם שלנו האדם חי בדאגה ללא הרף לכך שהאחרים יאהבו אותו. הוא מפחד שאם לא כן, הוא יסבול, הוא יהיה בודד, חסר כוח ואף יאבד את רצונו לחיות.
באהבה הרוחניות לעומת זאת, האדם אוהב את הזולת ללא שום כוונה לתועלת עצמו, והפחד שלו הוא רק שמא אהבתו לזולת תתמעט או תיפסק.
אז מהי הדרך אל האהבה?
הדרך לאהבה נסללת באמצעות הלימוד מתוך ספרי הקבלה האותנטיים. בזמן העיסוק בקבלה, האדם מעורר על עצמו את השפעת האור העליון, שמתקן את הרצון האגואיסטי שבו, והופך אותו לרצון אלטרואיסטי, רצון לאהוב ולתת. אז האדם יודע בבטחה שהוא פוסע בנתיב שמוביל להרגשה הנכספת, הרגשת האהבה.
חזרה
לרשימת הסדנאות
|
|
